תאונות דרכים, פסיכולוגיה, קוגניציה ומה שביניהם

אילו גורמים באדם קשורים למעורבות בתאונות דרכים?

פיצוח תאונות דרכים

אחת הדרכים לחקור את הקשר שבין תאונות דרכים לבין הגורם האנושי היא דרך ניתוח מקרים בהם התרחשו תאונות ופירוק שלהם לגורמים. דרך משתנים פיסיולוגיים, דמוגרפיים, ופסיכולוגיים, נעשה ניסיון להעריך את מספר התאונות שיחווה נהג בפרק זמן מסוים. נבדקה השפעתו של כל גורם כזה על חלקו בהתרחשותן של תאונות דרכים. 

גורמים פסיכולוגיים 

ניתן לסווג את הגורמים לתאונות באופנים רבים, הקשורים לנהג ולסביבה. כאשר מתבוננים על דמותו של הנהג, לאור כמה אלפים של מקרי תאונות דרכים, סיווג מאפיניו נע החל ממינו, גילו וניסיונו בנהיגה דרך מאפיינים הקשורים לסיטואציית הנהיגה המסוימת בה עסק באותו הזמן ומצבו הפזיולוגי אז (עייפות, למשל) וכלה במאפיינים קבועים כגון יכולותיו הקוגניטביות. שיטות מחקר מנסות לקשר בין אחריות לתאונות לבין מגוון משתנים התנהגותיים ופסיכולוגים. ניתן לחלק את אותם המשתנים לשלוש קטגוריות מרכזיות: הראשונה, מדדים הנבדקים במעבדה ומנבאים רגישות תפיסתית – ויזואלית, זמן תגובה ותפיסת סכנות. השניה, מדדים של נטייה אישיותית להפרת חוקים, חיפוש אחר ריגושים ובטחון בנהיגה. השלישית, התנהגות הנהג על הכביש, כגון המהירות בה הוא נוהג. 

גיל ונסיון 

המידע העולה מן הנתונים מראה כי נהגים צעירים בגילאי 18-30 שלהם נסיון של 5-1 שנים של נהיגה היו בעלי מעורבות גבוהה יותר בתאונות (בשיעורים של בין פי 2 עד פי 5) מבעלי נסיון רב יותר או מבוגרים יותר. באופן כללי, ככל שעולה גיל הנהג וגדל נסיונו, הסבירות לתאונת דרכים פוחתת, אם כי אינה נעלמת. יחד עם זאת, לא נמצא קשר ישר בין כמות הזמן שאדם נמצא על הכביש ובין הסבירות לתאונה. במלים אחרות, אנשים הנוהגים יותר מאחרים אינם בהכרח מעורבים יותר בתאונות. ליתר דיוק, אנשים הנוהגים יותר, מעורבים בפחות תאונות מאנשים הנוהגים מעט. בניגוד למצב בו הגורמים המעורבים בתאונה הינם חיצוניים לנהג (כלומר הכביש, התנועה), כאשר הגורמים הינם פנימיים – קשורים לנהג, ליכולותיו ולתכונותיו, התערבות ותכנית אימון ושיפור היכולות – עשויות להתאים.

"חוקרים טוענים כי אימון מתאים של יכולות קשב או של יכולות אחרות, תחילה בקונטקסט מלאכותי ולאחר מכן בזמן אמת, יביא לשיפור הדרגתי."

אילו יכולות נהיגה מבדילות בין אנשים?

הבדלים בין נהגים 

עוד בשנות השישים המאוחרות ובראשית שנות השבעים, נבדקה יעילותם של לימודי הנהיגה ומבחני הנהיגה. נמצא, כי הקשר הקיים בין השניים לבין מעורבות עתידית בתאונות דרכים הוא קלוש. בניסיון ליצור מנבאים מהימנים למעורבות בתאונות דרכים, נערכו בראשית שנות השבעים מחקרים, אשר התבססו על הרעיון כי תהליך עיבוד המידע שמבצע אדם, שכולל בין היתר תהליכים של קבלת החלטות וחלוקת קשב בין משימות שונות, הינו יכולת המשתנה מאדם לאדם ועשויה להוות מנבא אמין למעורבות בתאונות דרכים, וזאת משום השימוש הרב שיש לנו ביכולות אלו במהלך הנהיגה. 

שלושה הבדלים עיקריים 

שלוש יכולות מרכזיות נבחנו ככאלו שעשויות להוות מנבאים אמינים לתאונות דרכים. יכולת לקלוט אינפורמציה חשובה מתוך רקע מורכב (סגנון התפיסה), היכולת לחלק קשב בין משימות שונות, וזמן התגובה בעת ביצוע משימה מורכבת. זמן תגובה במשימות מורכבות והבחירה הנעשית טומנים בחובם מרכיבים תפיסתיים ומוטוריים. במשימות מורכבות כמשימת הנהיגה, כאשר כמות המידע עולה עבור קבלת החלטות (בהשוואה למשימות פשוטות יותר), היכולת לתפוס את המידע ולבחור בתגובה האופטימלית, קובעת את יעילות קבלת ההחלטות של הנהג. קיימים הבדלים בינאישיים ביכולת לעבד מידע, ויכולת זו קשורה לתאונות דרכים. ניתן לנסות ולשפר עיבוד מידע לאחר שאובחן כראוי, ולהציע תוספת ללימוד נהיגה ואימון היכולות הקשורות בה.

מה מניע אנשים לבצע התנהגויות נהיגה לא מתאימות?

ההבדל בין לעשות ובין להתכוון לעשות 

כאשר בוחנים תאונות, לא די בתיאור ההתנהגויות, כלומר הטעויות שנעשו בזמן ביצוע התאונה, כי אם קיים גם צורך לשאול את השאלה מדוע הנהג התנהג באופן כזה, אשר הוביל אותו לתאונה – מה היה המניע לאותה התנהגות? כלומר, לא רק מה עשה הנהג, כי אם גם אילו גורמים פנימיים הובילו אותו לעשות כך. 

ארבע התנהגויות לניבוי של תאונה 

את ההתנהגויות המובילות אדם לתאונה ניתן לסווג למספר גורמים, אשר מעלים את הסבירות למעורבות בתאונות. גורמים אלו נחקרו על ידי פניה למעורבים בתאונות ובקשה לתאר את נסיבות התאונה, את מצבם הפנימי – הרגשי, וההכרתי בפרק הזמן שקדם לתאונה. נמצאו ארבע קטגוריות של התנהגויות המעורבות בתאונות: 

א. חוסר תשומת לב – נהג מנוסה מסוגל להפנות קשב גם למקומות אחרים בזמן הנהיגה באופן אוטומטי, אולם אם הוא מתרכז מאד בגירוי המסיח דעתו מן הדרך, הקשב שלו עלול להיתפס בגירוי זה עד לכדי כשלון בקליטת סכנה פוטנציאלית. 

ב. חוסר זהירות ותפיסות לקויות שאדם לומד בהקשר של נהיגה. אדם לומד לבצע התנהגויות בלתי מותאמות לנהיגה בכביש בצורה ישירה (בעצמו) או עקיפה (דרך צפיה באחרים). 

ג. נמנום, מצב בו אדם מגיע לסף השינה כתוצאה מחוסר של שעות שינה, עבודה מאומצת, או המצאות בשעת יום שבה השעון הביולוגי (מחזור צירקדיאני) גורם לאדם לנמנם. 

ד. התנהגות של לקיחת סיכונים, תחרותיות ותוקפנות. אלו התנהגויות מודעות המונעות על ידי רגש חזק. הרגש העומד בבסיס העוררות עשוי להיחשב כחיובי (התלהבות) או כשלילי (עצבנות). יש להתנהגויות אלו ביטוי גלוי בסגנונות נהיגה שונים של אנשים או לחלופין ביטוי התנהגותי אחר של הנהג. כל ההתנהגויות הללו משקפות נטיות אישיותיות. 

יחסי הגומלין בין קשב ללקיחת סיכונים 

עוררות גבוהה עשויה להוביל לשגיאות שונות במהלך הנהיגה: כאשר הנהג מתמקד בדבר המסיח את דעתו – היא עלולה להביא לקשב לקוי. מאידך, כאשר תשומת הלב של הנהג מרוכזת בנהיגה – היא עלולה להוביל להתנהגות של לקיחת סיכונים. הבנה טובה של מצבו הפנימי של אדם, יכולת הקשב, העיבוד הקוגניטיבי, והתפיסה שלו לגבי נהיגה, הינם קריטיים ליצירת דרכים להפחתת תאונות.

כיצד הבדלים בין אישיים בעיבוד מידע מנבאים תאונות דרכים?

ידע ונהיגה 

בבסיס החשיבות העליונה שבבחינת הדרכים לשיפור יכולת הניבוי של מעורבות בתאונות דרכים, עומדת השאיפה לזהות את אותם הנהגים, אשר נדרש להם אימון נוסף, ובכך לשאוף לצמצם את מספר התאונות. בעבר, ראו בידע (למידה של עובדות) תנאי בסיסי לנהיגה בכלי רכב. הרשויות נסמכו על מבחנים הבוחנים את רמת הידיעות של הנהג ולא את היכולות שלו – כגון מהירות התפיסה, יכולתו לקבל החלטות, ולפעול בהתאם. בעבר סברו גם כי אנשים נולדים עם נטיה להיות מעורבים בתאונות דרכים, אך תכונה כזו לא נמצאה. לעומת זאת, נמצאו תהליכים פסיכולוגים העומדים בבסיס מעורבות בתאונות דרכים. רעיון זה נבחן לגבי נהגים מנוסים, נשים וגברים, בגילאים שונים, תוך בחינת יכולות עיבוד המידע שלהם, בדגש על חלוקת קשב. 

חלוקת קשב ותאונות 

תוצאות האבחונים הושוו למספר תאונות הדרכים שבצעו בתקופה האחרונה. הממצאים הצביעו על טעויות בהפניית קשב (היכולת לעבור ממשימה למשימה במינימום של מאמץ עם פחות ירידה בביצוע עד כמה שניתן) הקשורות בצורה ברורה למעורבות בתאונות דרכים. 

אימון קשב 

חוקרים טוענים כי אימון מתאים של יכולות קשב או של יכולות אחרות, תחילה בקונטקסט מלאכותי ולאחר מכן בזמן אמת, יביא לשיפור הדרגתי. הכוונה היא להביא לכך שתהליכים קוגניטיביים (חשיבתיים) הדורשים מאמץ יהפכו בהדרגה לקלים יותר ומיומנים יותר. המתאמנים יוכלו להפוך תהליכי קשב לאוטומטיים וליעילים בהשוואה לנקודה בה החלו.

ההשפעה של עיבוד רמזי עומק ומרחק על איכות הנהיגה

רמזים ויזואליים (ראייתיים) 

לשם תפיסת מרחק, קיימים במערכת הראייה האנושית רמזים המסייעים לנו לתפוס עומק ומרחק. מקור הרמזים בחלקו מהסביבה ובחלקו מאופי פעולת הראיה. קיימים מצבים בהם מתעוררת שאלה בנוגע ליכולתנו לתפוס עומק ומרחק באופן מדויק ולהגיב אליהם בצורה מדויקת. 

תגובה למכשולים 

בהקשר לפעולת הנהיגה, אנו מעלים סוגיה זו לאור תאונות המתרחשות עקב תגובה לא מדויקת לאובייקטים בסביבתנו. בזמן הנהיגה עומדים לפנינו במקרים רבים מכשולים שונים בדרך. כאשר אנו ניצבים נוכח מכשול כזה, עלינו להיות מסוגלים להעריך אותו ואת מרחקו מאתנו ולהספיק להגיב אליו טרם נתנגש בו. נקודה זו מעלה את אחד הרכיבים הבסיסיים בנהיגה והוא יכולתו של הנהג לנבא אירועים שעומדים להתרחש בזמן הקרוב ולהיות מוכן להגיב אליהם בצורה הטובה ביותר. 

ניבוי אירועים 

הנהג צריך להעריך עד כמה גדולה קרבתו להתנגשות, על מנת להסיט את ההגה בזמן המתאים. הערכת הזמן שנותר לנהג עד הגעתו למכשול בדרך ויכולתו לפעול בהתאם, נחשבת ליכולת מרכזית בשליטה בנהיגה. קיימים מקרים בהם ההערכה עוסקת בעצם נייח, שנמצא בצידי הדרך, ונדרש מהנהג להגיב לו. מספר לא מבוטל של תאונות מתרחש במצבים בהם רכבים נייחים או לחילופין, רכבים הנעים באיטיות רבה מהווים את המכשול בדרך. סוגיה זו עולה לא רק כאשר ניצב בדרכו של הנהג מכשול, כי אם גם במשימות כמו עקיפה או גם מעבר לנתיב אחר – מצבים בהם על הנהג לקבוע האם יש בידיו מספיק זמן לבצע את הפעולה. 

מה עוזר לניבוי אירועים? 

החוקרים מצאו כי הערכה (קוגניטיבית) של התנגשות צפויה, מושפעת משני גורמים מרכזיים: הראשון, הסביבה בה אנו נוהגים – כאשר היא דלה בפרטים, ההערכה בנוגע לזמן שיש עד להתנגשות עולה. ההתנגשות נראית כרחוקה יותר ממה שהיא במציאות, ומכאן שסביר שהנהג יתחיל לפעול לנוכח המכשול בשלב מאוחר מהנדרש, שעלול להיות מאוחר מדי. המצב השני הוא זה שבו הסביבה עשירה בפרטים. אז נתפסת ההתנגשות כעתידה להתרחש בשלב קרוב יותר, ומכאן שגם התגובה אליה מתעוררת ויוצאת אל הפועל בשלב מוקדם יותר. 

מהירות נהיגה כמנבאת אירועים 

גורם נוסף הוא מהירות הנסיעה: באופן כללי, נהיגה מהירה יותר מובילה להערכות לפיהן ההתנגשות נראית רחוקה יותר. השפעת המהירות נראית בעיקר כאשר היא משתלבת עם נסיעה בסביבות דלות. בסביבות דלות ובמהירויות גדולות, זמן הבלימה התחיל מאוחר מן הנדרש. זמן תגובה חשוף בעיקר להטיות בשיפוטו כאשר אנו נוהגים במהירות ובאזורים שאינם בעלי סביבה עשירה. הדבר קשור למהירות עיבוד המידע על ידי המוח, ובמהירויות גבוהות בסביבות דלות, המוח אינו מקבל מספיק רמזים או שאינו מספיק לעבדם בצורה אופטימלית. אנשים שונים זה מזה במידת הדיוק בהערכת מרחק, עומק, וזמן להתנגשות, והבדלים אלה מתבטאים בהבדלים בנהיגה ובביצוע על הכביש.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות